צו השעה – הסדרת החניה / משה בכר

הסדרת החניה ברשויות המקומיות – צו השעה

משה בכר, מומחה ויועץ לניהול חניה מוסדרת ברשויות קובע, כי עבירות החניה בתוככי הערים, הפכו זה לא מכבר ל"פצצה מתקתקת", המאיימת על חיינו בכל רגע נתון. לדעתו, התעלמותן או הימנעותן של הרשויות מטיפול יסודי וממוקד באכיפתן, עלולה לגרום לכאוס תחבורתי נוראי ולפגיעה חמורה באיכות חיי התושבים. חניות פרועות ואסורות של כלי רכב ברחובות העיר, היוו מאז ומתמיד סכנה ממשית האורבת לפתחם של התושבים, אלא שבשנים האחרונות, בהיעדר מנגנוני אכיפה אפקטיביים וראויים, הולכת וגוברת השפעתן השלילית מחד- על זרימת התנועה הסדירה בעיר, ומאידך- על בטיחותם של הולכי הרגל.
אם לא יתחולל בטווח המיידי שינוי דרסטי בהתייחסותם של הנהגים לתקנות התעבורה, לא נוכל להבטיח כי מי מילדינו או מכרנו הקרובים לא יפגע חו"ח ביום מן הימים מרכב נוסע, עקב ירידתו המאולצת מהמדרכה אל הכביש כתוצאה מחסימתה ע"י רכב חונה, או בעקבות ירידה מאוטובוס ציבורי העוצר באמצע הכביש, משום שנבצר ממנו להיכנס לתחנה שחונים בה כלי רכב אחרים.

יש המגדירים תופעות כגון : העמדת רכב על מעברי חצייה וחסימתם בפני הולכי הרגל, "חניה כפולה" במרכז הכביש, או חנייה על המדרכות, כסוג מסוים של אלימות שעלולה בכל רגע נתון להתפרץ ולקטוף חיי אדם. בניגוד לאלימות הפיזית או המילולית של בני אדם, שבהן ידוע מי הוא התוקף ואף ניתן לנקוט נגדו או לתבוע ממנו אחריות ישירה למעשיו, הרי שכנגד חנייה בוטה של כלי רכב ברחוב, אין בידי האזרח הפשוט שום אפשרויות פעולה אפקטיביות או אמצעים מתאימים.
לפיכך, אין זה פלא כי האזרחים מצפים מהרשויות לפעול בשמם, בנחישות ובתקיפות, למיגור תופעות חריגות אלו, אם ע"י המשטרה או באמצעות מערך אכיפה עירוני.

האם הנהג הישראלי בריון?

מחקר חדש שנערך בביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם משרד המדע והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ופורסם לאחרונה, משרטט את דמות הנהג הישראלי כבריון ומציין כי 40% מהנהגים עוצרים בנתיב הנסיעה כדי לקבל הוראות כיוון, 19% מהנהגים עוצרים באמצע נתיב הנסיעה ויוצאים לסידורים, 12% חוסמים רכב חונה כשהם יוצאים לסידוריהם ו- 20% חוסמים חניה פרטית אם הם יורדים מהרכב לזמן קצר. עוד עולה מנתוני המחקר כי 17% מתעלמים מתמרור "אין כניסה" ונוסעים בהילוך אחורי אם ראו מקום חניה פנוי, ו- 10% תופסים מקום חניה למרות שהם רואים שיש רכב שממתין למקום המתפנה.
אם לא די בכך כדי להצביע, על מידת הבריונות הבלתי מרוסנת הנובעת מהתעקשות על משאב החניה ברחובותינו, יעידו על כך ביתר שאת, מספרם הרב של התיקים הפליליים שהובאו בשנים האחרונות בפני בתי המשפט בישראל, העוסקים בתוצאותיהם המרות של סכסוכי נהגים אשר רבו על מקום חניה, חלקם אף הסתיים במוות של אחד מהצדדים.
הנה לדוגמא תיק פלילי 1280/98 המתאר תקיפה בשל סכסוך על מקום חניה אשר בסופה נפטר הנהג. דוגמא אחרת היא תיק פלילי 2409/03 המגלגל סיפור של ויכוח בין אזרח לקבוצת אנשים (חלקם שוטרים סמויים) לגבי מקום חניה, ושהתפתח עד לכדי תגרת סכינים ופציעתו של אחד מהשוטרים. תיקים אלו ואחרים, כגון: תיק פלילי 8358/03, תיק פלילי 7628/04, תיק פלילי 3649/04, תיק פלילי 2102/05, או תיק פלילי 10347/05, צצים כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי הארץ והינם בבחינת "הכתובת על הקיר" שאסור לחברה להתעלם ממנה. יותר מכל, מהווים מקרים שכיחים אלו, אות לכך שאין מדובר עוד בתופעה חריגה ושולית, אלא במניע טיפוסי, הנמצא בשורשם של אירועים אלימים רבים וחמורים, וחייבים לתת עליהם את הדעת בהקדם.
הממצאים המדאיגים הללו, מוכיחים ללא ספק כי הנהג הישראלי סיגל לעצמו עם הזמן, דפוסי נהיגה והתנהגות עברייניים בעיקר בתוככי הערים.

ניתן להבחין בנקל בשתי הסיבות העיקריות שגרמו להיווצרותם של דפוסים אלו: האחת – מאחר וקיים חוסר משווע לחניות פנויות במרכז העיר, נאלץ הנהג "להילחם" בכל דרך אפשרית להשגת מקום חניה נוח וקרוב למחוז חפצו, גם אם המחיר הוא העמדת רכבו במקום האסור על פי חוק תוך סיכון שלום הציבור או ע"י נקיטת כוח אלים ומאיים כלפיי נהגים אחרים, והשנייה היא – היעדר מדיניות ברורה מצד הרשויות למיגור התופעות הללו, מעצם הימנעותן מפעילות-שטח, קרי, מאכיפה יסודית של תקנות התעבורה וחוק העזר העירוני להסדרת החניה.

כיצד להקל על מצוקות חניה – במרכזי הערים

מצוקת החניה במרכזי הערים, הינה כאמור אחת מהבעיות הקשות והמכאיבות ביותר לתושבים והיא נובעת כתוצאה מעודף ביקוש חניה על פני ההיצע הקיים. חלק מהרשויות המקומיות, מנסות לפתור אותן ע"י השלטת מדיניות של "חנייה קצרת מועד" או "חנייה קצובת זמן", המחייבת את הנהגים לשלם אגרת-הסדר תמורת זמן החניה, תוך שימוש באמצעי תשלום כגון: כרטיסי חניה מתגרדים, מדחנים, כרטיסים אלקטרוניים/סלולריים, ועוד. בנוסף לכך, דואגות הרשויות להכשרת מגרשים עירוניים ומייעדת אותם כחניונים למען רווחת הציבור.
בדרך זו, של הסדרת החניה בתשלום על פי חוק, יכולה הרשות המקומית להקנות לתושביה, מידה מסויימת של שוויוניות בניצול פוטנציאל החניות הקיים, זאת ע"י יצירת דינמיות עקבית בתחלופת כלי הרכב, במקומות החניה הפנויים והמתפנים.
על מנת להבטיח כי תושג תכליתו של החוק להסדרת החניה בכל האזורים הבעייתיים בעיר, מוטלת הסמכות לאכיפתו – על פקחי החניה העירוניים. נוכחות בולטת של פקחי חניה עירוניים ברחובות העיר, הינה ערובה להשלטת משמעת, חוק וסדר בחניות הרחוב, לצמצום היקף המחלוקות המתעוררות בין נהגים וליישום מעשי של מדיניות העירייה – הדואגת לרווחת תושביה.

רשות חניה עירונית – או משטרה?

למרות העובדות הקשות שאין עליהן חולק, כי מצוקות החניה פוגעות באיכות חיינו וריבוי החניות האסורות בעיר מסכן ממשית את ביטחוננו האישי, עדיין רווחת בציבור התחושה שהעיריות מפעילות את המערך להסדרת החניה ובמסגרתו את הפקחים מגישי הדוחות, למטרות של עשיית רווח והגדלת ההון העצמי שלהן.
ואולם לא כך היא.
על פי נתונים סטטיסטיים שנאספו ממספר רשויות שבהן מוסדרת החניה, כ- 42% מכלל הדוחות שנרשמו ע"י הפקחים בשנת 2006 הוגשו אך ורק בגין חניה בניגוד לחוק ובמקומות אסורים ולא בגין אי התשלום לעירייה תמורת זמן החניה.
בעבירות החניה המסוכנות שנאכפו על ידם, נמנו האיסורים העיקריים הר"מ:
•    חניה בתחנות אוטובוסים.
•    חניה בתחום צומת.
•    חניה על מעבר חצייה.
•    חניה במקום השמור לנכה.
•    חניה כפולה.
•    חניה באדום-לבן.
•    חנייה על מדרכה.
ניתן בקלות להסיק מכך, כי אילו ידע הציבור נתונים חשובים אלו, לבטח היה משפר לאין ערוך את התייחסותו השלילית כלפי עבודת הפקחים.
נשאלת השאלה מדוע דווקא פקחי העירייה, הם אלו שצריכים לטפל בעבירות על תקנות התעבורה, המאפיינות את תחום עיסוקו העיקרי של אגף התנועה במשטרה?
ובכן, האמת המרה חייבת להיאמר בגילוי לב, כי: אין משטרה בעיר, אין דין ואין דיין  !!!

משטרת ישראל נאלצת כיום להפנות את עיקר כוחותיה ומשאביה לטיפול בפשיעה ובבעיות הביטחון השוטף, בעוד שאגף התנועה שלה, מתמקד בעיקר באכיפת עבירות מחוץ לעיר כגון: נסיעה מעל המהירות המותרת, אי שמירת מרחק, סטייה מנתיב נסיעה, אי חגירת חגורת בטיחות, דיבור בטלפון סלולארי בנהיגה וכיוב'.

אם ניתן היה בסתר לבנו לקוות שהמשטרה לא תזנח לחלוטין את מחוייבותה להפגין נוכחות ופעילות אכיפתית של שוטרים בתוך העיר, אז הנה באה וטפחה על פנינו המציאות החדשה.

בראשית פברואר 2007, הדהימו כלי התקשורת את הציבור כשפרסמו את מדיניותה העדכנית של המשטרה, אשר הורתה לשוטרים ולמתנדבים שלא יגישו יותר דוחות חניה מכל סוג שהוא בתוככי הערים, אלא יתמקדו ב"דוחות איכותיים" בלבד.

עדיין לא ברור כיצד מסוגלת המשטרה להבדיל בהגדרותיה, בין "דוחות איכותיים" שנועדו להילחם בנגע תאונות הדרכים שמחוץ לעיר, לבין דוחות אחרים כגון חניה אסורה, שאמורים למנוע קטל חיי אדם ונפגעי תאונות המתרחשות בתוך העיר, אך המשמעות המיידית היא, שהכאוס התחבורתי ברחובות העיר, רק ילך ויגבר מיום ליום.

לפיכך, אין לה לרשות המקומית לסמוך בעניין זה, אלא אך ורק על עצמה ועל פקחי החניה העירוניים הפועלים מטעמה. לכן טוב תעשה כל רשות מקומית, למען תושבי עירה, באם תפעיל גוף עצמאי משלה, אשר יסדיר במרחבה המוניציפאלי את החניה, ישליט אווירת סדר ומשמעת-נהיגה וחניה ברחובותיה ויעניק לציבור את השקט והביטחון האישי שלו הם ראויים.

עידן חדש בהסדרת החניה ברשויות המקומיות

הסדרת החניה בישראל, נחשבת כיום, ובעשור האחרון בכלל, למתקדמת ביותר בעולם, מאחר והיא נהנית ממגוון אמצעים מתוחכמים אשר פותחו ע"י ספקי שירותים בארץ, במגמה לאפשר נוחות, גמישות, דייקנות ויעילות בביצוע כלל פעולות האכיפה והניהול.
אמצעים אלו, מנצלים היטב את שלל תחומי הטכנולוגיה המודרנית העומדים כיום לרשותנו, כגון: ניווט לווייני (G.P.S) לאיתור מדוייק של מקום העבירה, או צילום דיגיטאלי של עבירות חניה המאפשר גם שידור מיידי של התמונות אל מוקד הבקרה – באמצעות רשת סלולארית. חלק מהפקחים מצויידים במסופונים משוכללים לרישום הדוחות, ובתוכם מוזנים ומתעדכנים, בזמן אמיתי, פרטים חיוניים ממרכז הבקרה וממקורות המשטרה ומשרד הרישוי, לדוגמא: רכב גנוב, רכב נכה, רכב של דייר ברחוב וכיוב'. גם מגוון האמצעים שניתן לשלם באמצעותם את אגרת החניה לרשויות המקומיות, נחשבים למובילים מסוגם בעולם, ופרט למדחנים השכיחים המותקנים ברחובות העיר, ניתן להשתמש כיום בכרטיסים אלקטרוניים שפותחו בארץ (כחול-לבן) וכן בשיטות ובאמצעים סלולאריים נוספים.
רוב המערכות הללו, אשר נוסו בהצלחה בחלק מהערים בארץ, הינן יקרות לרכישה ולתחזוקה שוטפת ולכן הרשויות נאלצות לשכור את השירותים במיקור חוץ ("Outsourcing") ולהפעילן ע"י קבלנים חיצוניים.
אין כל ספק שניהולו של מערך מודרני כזה להסדרת החניה בעיר, אשר יביא לידי ביטוי בעידן ה-"היי-טק", את הפעלת כ"א הנכונה לביצוע פעילות האכיפה, ואת הניצול המושכל והמיטבי של האמצעים שברשותו, מחייב מיומנות מקצועית ורמת שליטה תפעולית גבוהה במיוחד.

סוף הפרטה במחשבה תחילה

בשנים האחרונות, החלו קבלנים חיצוניים לזהות את הפוטנציאל העסקי והרווחי הגלום בתחום הסדרת החניה, ומאידך – את חוסר יכולתה (בעיקר התקציבית) של המערכת הציבורית לאייש משרות שונות הנדרשות לתפעול רשות חניה עירונית. הם הציעו לעיריות, בנוסף על השימוש באמצעיהם (מדחנים, מסופונים, גרר, מיחשוב, גבייה ועוד) גם את שירותיהם בתחום הניהול של החניה והגבייה – וזאת תמורת אחוזי עמלה נכבדים (למעלה מ- 60% ואף למעלה מ- 70%), הנגזרים מסך ההכנסות המגיעות לעירייה בפועל. הדבר קסם מאוד לרשויות, אשר כאמור בנסיבות השונות לאותה עת, לא נדרשו להקמת מערכים ארגוניים חדשים, וכן לא הזדקקו לאייש משרות נוספות שיוכשרו מקצועית ותפעולית לתחום זה. החוזים שנחתמו עם הקבלנים, כללו הספקת מעטפת שירותים ומימון חלק מההוצאות השוטפות על חשבונם, ושיחררו במידה מסויימת את העירייה מהאחריות לתקצוב חלק מהפעולות הנדרשות לניהול המערך.
בדיעבד מסתבר, כי עד מהרה מצאו עצמם הקבלנים הללו, כשהם מחוברים ונהנים באין מפריע מ"עטיני הקופה הציבורית" והחניה המוסדרת בעיר מתנהלת בקצב שלהם ובשליטתם הכמעט מלאה.
הרשות המקומית מצדה – נשענת על מאגרי מידע שאינם מוחזקים ברשותה אלא ברשות גורם פרטי חיצוני, ובסופו של תהליך, היא נאלצת בעל כורחה לזכות רק בפירורים הספורים, שנותרו מעוגת ההכנסות של הסדרת החניה.
הציבור לכשעצמו מבין, כי אין להשוות את ההפרטה של שירותיי פינוי האשפה בעיר, הנבחנים על פי מדדי ניקיון, עם הפרטת תחום החניה, המושפעים בעיקר משאיפתו העסקית של הקבלן למַקְסֵם על גב התושבים את הכנסותיו, והוא נוטה להרגיש כאילו שהעירייה מפקירה אותו ב- "ידיים זרות ולא נקיות".

הפעלת רשות חניה ע"י התאגיד העירוני

מספר רשויות מקומיות, השכילו להעביר את האחריות הניהולית והתפעולית של הסדרת החניה אל התאגיד העירוני שבבעלותן וכך, באמצעות החברה הכלכלית שלהן, הצליחו להביא למיצוי מיטבי את התנאים המאפשרים להן מחד – הענקת שירות חיוני ואיכותי מאוד לציבור, ומאידך גיסא – לנהל את הנושא באוריינטציה עסקית-כלכלית כ"מרכז רווח" לכל דבר ועניין.
חברה עירונית מסוגלת לנצל את יתרונותיה היחסיים על פני העירייה, כגון: גמישות בהפעלה ובביצוע, שקיפות בדיווחים, היכולת להסתמך על מקורות מימון מגוונים, היכולת לאייש משרות שונות בהתאם לצרכים בפועל ולפי סוג המקצועיות הנדרשת.
יתרונות כאלו ואחרים, במסגרת שיטות הניהול, מקנים לחברה העירונית שליטה מוחלטת בהכנסות ובעיקר הם מאפשרים לה להשאיר את רוב הרווחים מהסדרת החניה – בידי הרשות המקומית ולא בידי קבלני השירותים החיצוניים.
הניסיון ברשויות הנ"ל מוכיח מעל לכל ספק, שהפעלת החניה באמצעות תאגיד עירוני היא המוצלחת ביותר מבין החלופות האחרות, קרי, באמצעות העירייה או באמצעות קבלן חיצוני, וגם המועדפת יותר בגין ההיבטים התוצאתיים הקשורים בכך: מתן שירות יעיל ואיכותי לתושבים, חיסכון בכ"א, פיקוח הדוק על ספקי השירותים החיצוניים, שמירה על תדמית טובה והגונה בעיני הציבור והשגת כלכליות מובטחת ונאותה.

צו השעה – הסדרת החניה