הפרט ומשול / משה בכר

הדרך להפרטה נכונה של החניה המוסדרת ברשויות המקומיות

פורסם בכתב העת "מוניציפלי" | גיליון 15 | דצמבר 2011-ינואר 2012

משה בכר, מומחה ויועץ לניהול חניה מוסדרת ברשויות המקומיות גורס כי בנסיבות הכלכליות הקיימות במשק כיום, ישנן עדיין רשויות מקומיות שאינן מסוגלות לממן באופן עצמאי הקמה או הפעלה של מערך להסדרת חניה במרחבן.
לכן,  אם ברצונן לממש ולאכוף את חוק העזר לחניה (העמדת רכב וחנייתו) ואת תקנות התעבורה האוסרות העמדת רכב בהפרעה לתנועה, או לציבור הולכי הרגל והנכים, הן ייאלצו להמשיך ולהישען על חברות פרטיות וקבלנים חיצוניים.
הסדרת החניה ברשויות המקומיות הפכה לנושא פופולארי מאוד לסיקור ולהעברת ביקורת ע"י עיתונאים. התקשורת מרבה להזכיר בכול פעם את שמות הרשויות המפעילות את החניה באמצעות קבלנים פרטיים ותדמיתן בקרב הציבור נתונה לשמצה וקלס – ללא הרף.
התקשורת מנצלת היטב את כוחה, על מנת ללקט ביעילות עובדות מעניינות שאינן נגישות בד"כ לציבור וחושפת אותן בבוא העת באופן פרובוקטיבי ולעיתים אף באופן מוגזם למדי.
אין ספק שברוב המקרים היא עושה שירות טוב לתושבים ובעיקר פוקחת את עיניהם של ראשי הרשויות ונבחרי הציבור – קובעי המדיניות.
הנה לשם דוגמא, במהדורות החדשות בטלוויזיה הוכרז לאחרונה כי "החניה עברה לידיים פרטיות" ובכדי לעורר יצר של הזדהות עם הכתבה המגמתית המבליטה מחזורי כספים עצומים נעשה שימוש קיצוני בביטויים כגון : "תעשיית החניה" או "חברות פרטיות גורפות קופון משמעותי מכספי הדוחות" .

צריכים להכיר בעובדות

רוב האנשים אינם מודעים לעובדה שהעירייה, אשר רוצה להבטיח סדר וביטחון ברחובותיה, נאלצת לאכוף את הסדרת החניה בתוככי השטח המוניציפאלי, מכיוון שהמשטרה כמעט ואינה אוכפת זאת בעצמה.
מאידך, הדעה הרווחת בציבור היא שהרשות בוחרת לעשות כן אך ורק מתוך שיקולים כלכליים גרידא, המטיבים את מצב קופתה.

הפעלת מנגנון להסדרת החניה אינה מסתכמת רק בהטלת קנסות ע"י פקחים, אלא דורשת עבודה מאומצת ומורכבת מאוד מאחורי הקלעים ומיומנות מקצועית ברמה שהיא גבוהה בהרבה מזאת הנדרשת להפעלת מערכות מוניציפאליות אחרות. רשות החניה מחויבת לבסס את תהליכי עבודתה בדייקנות ובקפדנות על סדרת חוקים ותקנות, כמו: חוק סדר הדין הפלילי, תקנות התעבורה, חוק העזר (העמדת רכב וחנייתו) של הרשות המקומית ופקודת המיסים (גבייה) ולצד כל זאת מחויבת לפעול על פי מדיניות הרשות המתעדכנת מעת לעת.
על מנת שרשות החניה תוכל ליישם באופן מדויק את הוראות החוק, היא זקוקה למימון ולהשקעת תקציבי עתק לשם הצבת תמרורים ולסימון התשתיות, לרכישת מערכות יקרות של תקשורת ומחשוב, להצטיידות באמצעים משוכללים כמו מסופונים שבאמצעותם יכולים הפקחים להפיק דוחות חניה,

לפריסת מערך מדחנים המאפשר גביית אגרות חניה מהציבור, להקמת מערך פנים-משרדי לטיפול בפניות הציבור שעיקרן ערעורים על דוחות חניה,

להקמת מוקד טלפוני מאויש, להקמת מערך הנה"ח שיעסוק בקליטת התשלומים וטיפול בזיכויי דוחות, ועוד.

אם לא די בכך, הרשות צריכה לממן בנוסף גם הוצאות תפעוליות שוטפות ויקרות, בהיקפים שנתיים המסתכמים בשיעורים של כמה מיליוני ש"ח לשנה,  כגון: תשלומי שכ"ע לפקחים ולעובדים מקצועיים, הוצאות אחזקה משרדיות, הוצאות דפוס, דמי שימוש במאגרי מידע חיצוניים (משרד התחבורה, מרשם האוכלוסין, מרשם החברות וכיוב'), הוצאות בגין ביול דואר רשום, הוצאות משפטיות, הפקת תווי דייר, הוצאות גרירת רכב ופינוי צירים, והוצאות תפעוליות נילוות.

הפרטת החניה – ברירה או מחדל ?!

ברוב הרשויות המקומיות בארץ, ניכרים פערים גדולים (בחלקם – אפילו אינם ניתנים לגישור בטווח המיידי), ב- 4 התחומים המשמעותיים והמשפיעים ביותר על ההחלטה אם וכיצד להפעיל את הסדרת החניה ובהם – פערי תקציב, פערי כוח-אדם, פערים טכנולוגיים, פערי ידע וניסיון :

1.    פערים בתקציב – היעדר תקציב הנדרש למימון השקעות והוצאות הקמה והפעלה של רשות חניה עצמאית.

2.    פערים בכ"א – מגבלה בגיוס או בהשמת כ"א אורגני מתאים ומוכשר שמסוגל לנהל ולהפעיל מערכים מורכבים המשלבים בו זמנית אחריות ושליטה על נושאים כגון: אכיפת חניות-רחוב ע"י פקחים ניידים ורגליים, טיפול אדמיניסטרטיבי ומשפטי בערעורים, הפקת תוויות חניה חופשית (תווי-דייר) לאוכלוסיות שונות, ניהול מנגנון לקליטת תשלומים מקנסות חניה שוטפים וזיכויים במחשב בערוצי תשלום מגוונים (מוקד אנושי, אינטרנט, דואר, בנקים מסחריים, מערכת IVR), מנגנון קליטת תשלומי אגרות חניה הנגבים באמצעות מדחנים ובכרטיסי חניה אלקטרוניים (איזיפארק), או בהסדרי חניה סלולאריים, ביצוע הסבת דוחות חניה לזהויות של בעלי הרכב, פעילות מול מאגרי מידע חיצוניים, ניהול מערך גרירת רכב, ניהול מערך גביית חובות חניה שלא שולמו במועדם.

3.    פערים טכנולוגיים – היעדר טכנולוגיות חניה ייעודיות בידי הרשות וכן צוותי עבודה המיומנים למשימות ייחודיות, כגון:  מערכות מדחנים, מערכות מסופונים להפקת דוחות, תוכנות מחשב, כלי שינוע וגרירת -רכב, גובי מס, מעקלי מיטלטלין וכיוב'.

4.    פערים בידע וניסיון מקצועי – היעדר ידע מקצועי וניסיון ניהולי הרלוונטי לצורך תפעול נכון של רשות חניה  בעלת אופי ציבורי וכלכלי כאחד, עם היבטים שירותיים ופוטנציאל פיננסי מוכח.

לכאורה, עומדות בפני הרשות המקומית 2 חלופות: האחת – ניהול עצמאי של רשות חניה, בהינתן כול האילוצים שצוינו לעיל. השנייה – הפרטת הפעילות לידי זכיין אשר פועל במסגרת תקציבית מוגדרת ואשר מומחה בתחום החניה.
דומה כי במצב זה, בין 2 האלטרנטיבות הבלעדיות העומדות בפני הרשויות המקומיות הסובלות כאמור מפערים משפיעים אלו, דווקא בחירה בברירת המחדל, המאפשרת להן להפעיל את רשות החניה באמצעות קבלן חיצוני, היא טובה יותר ומתאימה להן, מאשר הבחירה בחלופה הגרועה ממנה של "ישיבה על הגדר" מבלי לעשות דבר ובעצם  – להימנע מאכיפת חוק העזר לחניה מוסדרת בתחומן.
למרות המגבלות שיתוארו בהמשך, הבחירה בחלופה זו מאפשרת לרשות לדרוש מהקבלן כי יספק את כל החסר ודרוש לה לתפעול נאות של רשות החניה, קרי: מימון, כ"א ואמצעים טכנולוגיים ייעודיים.
ואולם אליה וקוץ בה, בתמורה לאספקת דרישותיה, נאלצת הרשות לוותר על חלק מההכנסות המגיעות לה מהחניה ולהעבירן כעמלה לקבלן החיצוני. הצרה הגדולה יותר היא, שבשלב הנוכחי לרשות המקומית לא נותר אלא להשאיר את הקבלן לפעול בשטח כמעט לבדו ולהפעיל באופן עצמאי ועל דעת עצמו את רוב המערכים והתהליכים הקשורים בהסדרת החניה, על כול המשתמע מכך.
לא בִּכְדִי מזהים כלי התקשורת את "הפרצות" ועוגמות הנפש הנגרמות לציבור בעטייה של שיטת הפעלה זו, ומציגים בפנינו לעיתים תכופות דווקא דוגמאות מרגיזות של ה"פינג-פונג" האנושי שהינו נחלתם של בעלי דוחות החניה. אלו נאלצים בד"כ להתרוצץ ולהזיע בין משרדי העירייה לבין משרדי הקבלן החיצוני, כל זאת מבלי שניתן בכלל להבין מי בעצם אחראי על הטיפול בהם, למי יש את הסמכויות להחליט ובאיזה תחום…
מכאן ואילך, קלה מאוד דרכם של כלי התקשורת לרתום, להסית ולהתסיס את הציבור, הממורמר ממילא ומאוכזב משירותי החניה, כנגד החלטותיה של הרשות המקומית, על שנאלצה "להעביר לידיים פרטיות את הזכויות המאפשרות לכאורה להנות מכספי הכנסות החניה ולהתעשר על חשבון התושבים". ככול שחולף הזמן הולכת ומתעצמת לה אווירת "עליהום תקשורתי" בה יטענו התושבים כי הרשות מפקירה אותם בהעדפתה את הקבלן הפרטי וכל זאת כאמור מבלי לדעת ולשקלל את כל העובדות החשובות, את המגבלות האובייקטיביות ואת הפרטים האמיתיים לאשורם.

הפתרון הנכון: הפרטת החניה רק תחת פיקוח ובקרה

הניסיון המצטבר בתחום זה מוכיח, שגם אם מפריטים את כלל מערכי החניה ונותנים אותם בידי חברת ניהול חיצונית, צריכה הרשות המקומית לנהוג באחריות ציבורית המתחייבת מכך.
מסירת פרויקט מורכב ודינמי, אשר ברובו מבוסס על תזרים מצטבר ובלתי פוסק של כספי ציבור (אגרות חניה, תשלומי קנסות וחובות, מכירת כרטיסים ותווי חניה, גביית חובות, גביית הוצאות אכיפה) חייב להיעשות בצורה מבוקרת, תוך שמירה קפדנית על כך שהרשות לא תאבד את כושר השליטה שלה על התהליכים המתבצעים בשמה ע"י הקבלן. הרשות חייבת לקיים מנגנון המאפשר לה להחזיק ברשותה תמיד מידע עדכני ומדויק על כלל הנתונים הכספיים המטופלים על ידו ושהיא תוכל לוודא כי תוצרי פעולותיו המשפיעים על התושבים – יתאימו למדיניותה המוכתבת.
אחת מהדרכים היעילות ביותר להבטחת עמידתו של הקבלן בתנאים שלהם התחייב במסגרת חוזה ההתקשרות כלפי הרשות היא מינוי והעסקת משרד פיקוח מקצועי הבקיא ומיומן בתחום החניה, שיוסמך ויפעל מטעם הרשות המקומית למטרת בקרה על פעולותיו ואיכות שירותיו של קבלן החניה החיצוני.
אין די בכך שהרשות המקומית תפרסם מכרז, מפורט ככל שיהיה, ותתקשר על סמך תוצאותיו עם קבלן זוכה, כאשר לאורך תקופת העסקתו (בדר"כ 5 שנים לפחות) היא אינה שולטת בפעולותיו ומאפשרת לו לנהוג בשמה ומטעמה ללא מערכות פיקוח ובקרה מקצועיים.
לא מכבר פורסם בכלי התקשורת כי קבלן פרטי אשר סיפק שירותי חניה לאחת מהרשויות, פעל על דעת עצמו וסימן בצבעי אדום-לבן וכחול-לבן אזורים אשר לא ניתן להם מעולם כל היתר ע"י רשות התימרור המקומית.
הפקחים העירוניים שאינם בקיאים כלל בתכניות התימרור המאושרות, זיהו עבירות חניה באזורים שתומררו בניגוד לחוק, והפליאו בהטלת קנסות כבדים על הנהגים שחנו בהם. משנחשפה השערורייה ע"י אחד הנהגים, נדרשה הרשות להודות בטעותה, לבטל את כל הדוחות שהוגשו באותו אזור, להשיב את הכספים לתושבים התמימים ששילמו, להחזיר את מצב התימרור לקדמותו ולהתנצל בפני הציבור על התקלה החמורה ועוגמת הנפש שנגרמה.
מיותר לציין את השפעת המקרה על תדמית הרשות ועל אמון הציבור בה.
לסיכום, ראוי כי רשות מקומית אשר בוחרת להפריט את מערך הסדרת החנייה, תנקוט בגישה של "הפרט ומשול".
גישה זו, מאפשרת לה למצות באופן מיטבי את הפוטנציאל הכלכלי הטמון במהלך, זאת ע"י מינוי פיקוח עליון אשר תכליתו היא בקרה מקצועית על פעולות הקבלנים.
פיקוח עליון יקנה לרשות המקומית יכולת למנוע בזבוז ואובדן של כספים אשר מתבטא בתשלומי עמלות בלתי סבירות לזכיינים.
מנגנון הבקרה והפיקוח, פועל בשמה ומטעמה של הרשות המקומית, ומשמש כחיישן התרעה, בכל מצב בו מתגלה סטייה מאמות המידה השירותיות, עליהן התחייב הקבלן. מנגנון שכזה יאתר את החריגה וידאג להעניק לרשות המקומית את הגיבוי והסיוע המקצועי הנדרשים לפי העניין והצורך.

משה בכר – מומחה ויועץ לניהול חניה מוסדרת וחניונים ברשויות ובחברות העירוניות בעל ניסיון מצטבר בתכנון, הקמה, ניהול ופיתוח מערכים להסדרת חניה וחניונים ברשויות המקומיות

המאמר "הפרט ומשול" כפי שהתפרסם בכתב העת "מוניציפלי" גיליון 15, דצמבר 2011-ינואר 2012