"דין אחד לכולם !"

ביטול הפטור לתיירים מתשלום קנסות בגין עבירות חניה

מאת: משה בכר - יועץ מומחה לניהול חניה מוסדרת וחניונים

היעלה על הדעת כי ישראלי המטייל בחו"ל, יתחמק מתשלום קנס שקיבל מהמשטרה עקב נסיעתו במהירות הגבוהה מהמותר, או שמא ירשה לעצמו התייר הישראלי לחמוק מתשלום קנס של פקח עירוני בגין חניה במקום אסור?

התשובה הרי ברורה, אבל ראו זה פלא, מסתבר כי לא כל מה שנראה לנו כלא הגיוני בחו"ל, נתפס אצלנו כאן בישראל כהגיוני - ולהיפך.

כאן בארץ בעידן הנוכחי (שנת 2014), תיירים ותושבי חוץ העוברים על חוקי התעבורה והחניה בישראל, נקנסים ע"י גורמי האכיפה ברשויות המוסמכות לכך – אך נהנים מפטור מלא ואוטומטי מתשלום הקנס.

נראה לכם מוזר. נכון?

הדעת לא סובלת את הרעיון המעוות המאפשר לתיירים להרשות לעצמם להחנות את רכבם ללא מורא בכל עת ובכל מקום שיחפצו ברחבי המדינה, מבלי שיקבלו על עצמם אחריות כלשהי לשמירת חוקי התעבורה והגנה על בטיחות הציבור.

לכן, גורמי החוק במדינה חייבים להתעשת ולפעול מהר על מנת שייעשה בעניין זה  "דין אחד לכולם!"

לעצם העניין.

חוק העזר העירוני (העמדת רכב וחנייתו) המבוסס על פקודת העיריות ועל סעיף 77 לפקודת התעבורה, בא על מנת להסדיר את החניה בתשלום ברחבי העיר, אך בעיקר הוא מכיל סדרת עבירות חניה חמורות הנאכפות בד"כ ע"י פקחי הרשות המקומית או המשטרה:

                     א.         חניית רכב על מעבר חציה להולכי רגל.

                     ב.         חניית רכב במקום השמור ומיועד לנכה.

                      ג.         חניית רכב בתחום תחנת אוטובוס.

                     ד.         חניית רכב בתחום הצומת, או בתחום האסור המסומן באדום-לבן.

                     ה.         חניית רכב ע"ג מדרכה (חסימת מעבר להולכי הרגל).

                      ו.          "חניה כפולה" המפריעה לתנועה. 

                      ז.          חניית רכב החוסמת כניסה לחצר.

                     ח.         חניית רכב בניגוד לכיוון התנועה.

מתוך הכרה בעובדה שכולנו נוהגים בד"כ "להסביר פנים לתיירים" ולהעניק להם מידה מופרזת של העדפה והתחשבות-יתר,  אנו מאבדים לעיתים קרובות את מידת הרגישות המחייבת אותנו, לעשות הכול למען השמירה גם על ביטחון כלל האוכלוסייה בישראל. 

נהגים תושבי ישראל, העוברים על החוק ומחנים את רכבם במקומות אסורים כמתואר לעיל, נקנסים בצדק - באמצעות דוחות חניה ונדרשים לשלמם לרשויות ללא כל פשרות או ויתורים. מאידך, סוד גלוי לכול הוא, כי תיירים/תושבי-חוץ הנוהגים בכבישי ישראל ומשתמשים בד"כ ברכב שכור, עוברים פעמים רבות על החוק אך זוכים לסלחנות בלתי מוצדקת מצד הרשויות. בהיעדר יכולת מעשית כיום לגבות מהם את הקנסות, נאלצות הרשויות לבטל את הקנסות לתיירים. לא מן הנמנע, כי אוזלת ידן של הרשויות בעניין זה מנוצלת לא פעם לרעה - ע"י אוכלוסיית התיירים. דומה כי דווקא בשל המחדל המתמשך, הנשען על פירצה בחוק סדר הדין הפלילי, ממשיכים התיירים להרשות לעצמם את החניה במקומות אסורים תוך סיכון ממשי של בטחון הציבור. הם עוברים באופן מודע על החוק וחונים בניגוד לתקנות התעבורה בלי מורא וללא סייג, בידעם כי בסופו של דבר לא ניתן יהיה להפעיל או לממש נגדם את אמצעי הענישה הנהוגים בארץ כלפיי אזרחי המדינה.

ובכן, כיצד זה קורה?

תהליך ביטול הודעת תשלום הקנס לתיירים, מבוססת על 4 שלבים:

שלב א' - על פי החוק, הרשויות שולחות את הודעת הקנס אל כתובתו של הבעלים של הרכב שנגדו הוגש הדוח בהתאם לרישומו במשרד התחבורה ביום העבירה. הבעלים על הרכב בפועל הינו חברת ההשכרה ולכן אין לה כל קשר או אחריות על עצם ביצוע העבירה.

שלב ב' – בעזרת המצאת חוזה שנחתם מראש בין החברה לבין התייר ששכר את הרכב, מוכיחה חברת ההשכרה לרשות כי הרכב לא היה ברשותה בעת ביצוע העבירה – נשוא הדוח.

מכוחו של סעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי עולה, כי "תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח לראות, בין היתר, כי העבירה נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה".

מכאן, שהחברה רשאית לדרוש מהרשות להסב את הדוח אל פרטיו האישיים של הנהג-תייר שהשתמש ברכב.

שלב ג' - לאחר העברת הבעלות על הדוח ע"ש הנהג-תייר שביצע בפועל את העבירה, פוטרת את עצמה חברת ההשכרה מכל חבות משפטית או תשלום קנס - כלפיי הרשות התובעת.

מכאן ואילך - ניהול הטיפול בסוגיה עובר לכאורה לטיפול הרשות האוכפת מול התייר שכבר שב לביתו אי-שם בחו"ל.   

שלב ד' - חוק סדר הדין הפלילי הנ"ל במתכונתו הנוכחית, מקנה לבעל הדוח את הזכות לערער עליו, ו/או לבקש להישפט בגינו. מטעמים ושיקולים שונים (טכניים, משפטיים, כלכליים וכיוב'), הרשות אינה שולחת את הודעת הקנס אל כתובתו של התייר בחו"ל, הואיל וכאמור המשמעות הנובעת מכך היא שמוקנות לו זכויות חוקיות העלולות להכביד עליהן. מאחר ומימוש זכויות אלו ע"י ה"תייר לשעבר" אכן אינו מעשי, מעדיפות הרשויות לבטל את הדוחות ובעצם כך גם לוותר ללא על התשלומים הרבים הנובעים מהם.

אם לא די בעובדה שנבצר מהרשויות לגבות את הקנסות הללו מהתיירים, הנה מתברר בחקירה לעומק הסוגיה, כי בנוסף לוויתור על ההכנסות, הן עדיין משקיעות כסף רב בטיפול במגזר זה, וכולו יורד לטמיון. הרשויות מממנות מתקציבן את פעולות האכיפה כלפי אוכלוסיית התיירים: תשלום שכ"ע לפקחים, הוצאות אוטומציה ומחשוב, הוצאות למשרד התחבורה, הוצאות דפוס, הוצאות ביול/דואר, הוצאות משרדיות לביצוע ההסבות לדוחות והביטולים, ועוד.

על כן לדעתי, נכון תעשה ועדת הכלכלה של כנסת ישראל באם תקדים לתקן את החוק הפרוץ, ותקבע חד-משמעית כי תייר העובר על החוק במדינת ישראל ונרשמת נגדו הודעת קנס, יהא עליו לשאת בתשלום המלא של הקנס ללא הגבלת זמן גם אחרי שעזב את גבולות המדינה (לרבות תוספות פיגור בגין אי תשלום החוב במועדו). הגבייה תיעשה באמצעות מימוש התחייבותו המוקדמת לחברת ההשכרה בעת קבלת הרכב – לסלק ללא תנאי או התנגדות כל חוב ו/או קנס שיוטל עליו ע"י רשויות האכיפה בארץ בגין שימושו ברכב של החברה.

בכך יושם קץ למחדל המתמשך זה שנים בטיפולן של הרשויות בתופעה חריגה זו.

תופסק לאלתר הפריבילגיה המוזרה והמתירנית אשר ממנה נהנים התיירים השוהים בישראל, והם ייאלצו לשלם כמו שאר הישראלים המטיילים בחו"ל, את כל הקנסות המוטלים עליהם בארץ, וזאת ללא כל זכות להגשת ערעור  או טענה.